|
רשימת מאמרים: את לא תלמדי אותי מה זה קפוצ'ינו !
|
הולך להכין קפה בעבודה - קפה של בוקר. חברה קטנה, פחות מעשרה עובדים. מטבחון קטן. יש קפה, סוכר, כוסות חד"פ. הכפיות רגילות. גם חסכון גם שמירה על אקולוגיה. משום מה, תמיד כשאני מגיע למטבחון, ארבע הכפיות (יש רק ארבע), משומשות, מלוכלכות, נמצאות בכיור. שוטף אחת, טוב נו, נשטוף את כולן. עושה קפה. חוזר אחר הצהרים, לקפה של אחה"צ, ארבע כפיות משומשות, מלוכלכות, נמצאות בכיור. שוטף אחת, שוטף את כל הארבע. עושה קפה.
לפעמים נדמה לי שיש דברים שרק אני עושה. למשל, להביא כוסות חד"פ מהמחסן, למלא את המיכל לניירות ניגוב ידים... בעצם לא רק בעבודה. את השקית של הזבל, רק אני רואה ביציאה מהבית. כל האחרים עוברים ליד ולא רואים...
לעמוד בתור... בסופר, בתור לתרופות. נראה לי שיש המון אנשים ש"מקצרים". נדחפים, " אני רק שאלה...", או " שכחתי משהו בקופה..." או אלה שבכלל לא אכפת להם והם נדחפים כאילו אין תור...
פנייה ימינה ברמזור. כמה פעמים נהגים פשוט " מתחילים את הפניה" הרבה לפני – על השוליים. אני, נוהג כחוק ורק כשיש סימון שמותר, אני מסתעף ימינה. האמת, פעם אחת לפני שנים הסתעפתי ימינה 100 מטר לפני שהיה מותר... " פורד פוקוס – תעצור בצד ! ", כמובן, שוטר הסתער עלי. אחרי חיפוש במחשב המשטרתי שסיפר שאין לי שום עבירה קודמת או משהו דומה, הוא שיחרר אותי באזהרה. זה היה לפני עשר שנים. אני זוכר את המקרה עד היום. לאן נסענו, מי היה באוטו וכמה כמה הסתיים המשחק נגד אליצור רמלה...אני עדיין בטראומה מהמקרה. זה היה מקרה חד פעמי שלא חזר יותר.
עצירה מלאה בתמרור עצור. בלי נסיעה איטית, בלי גלישה חרישית. עצירה מלאה ארבעה גלגלים. אני עוצר. גם ביציאה מהרחוב הקטן ליד הבית. ככה אני.
להקפיד על מסכה נגד קורונה כל הזמן. נראה לי שאני ורק עוד כמה פראיירים עושים את זה. אדים על המשקפיים, נושמים מהברכיים אבל מקפידים להשמע להוראות. לא מתקהל מעל עשרה אנשים, מחכה שיתפזרו. מודד חום, באמת. כל בוקר.
אני לא מרעיש לשכנים אחרי עשר בלילה, אוסף את הלכלוך אחרי המדורה, אורז לבד לפני טיסה, מקליד יעד בוויז לפני שיוצא לדרך, לא תוך כדי נסיעה.
אני פראייר? אני?
נכון, יש אחרים שלא מתנהגים כך. אז מה ?!
אני מתנהג כמו שמתאים לי. לפי האופי שלי, לפי החינוך שקיבלתי, הערכים שאני מאמין בהם. זו הדרך שלי. וגם אם לפעמים נדמה לי שיש אחרים שמסתדרים טוב יותר, זה שלהם. זה לא מתאים לי. אני חיי לפי המצפן שלי שמוביל אותי ולא כל כך חשוב מה אחרים עושים... אני לא פראייר. אלא מאמין שהדרך שלי נכונה עבורי. אני גם לא משווה את עצמי לאחרים. זה אני וזה בסדר להיות אני.
אני לא מדבר על הגדרות של צדק אמת ויושר. כל אחד בוחר לעצמו את סרגל הערכים שלו ופועל לפיו.
אני גם לא מתכוון ליצר תחרות והשגיות, שגם זה טוב, במידה הנכונה. כל אחד מקדם את עצמו ועושה שינויים במשך החיים, מעולה, זה מה שצריך.
אבל חשוב לעשות את זה לפי מה שמתאים לכם. ולא בהשוואה למישהו אחר...תחיו את החיים שלכם.
ובענין הכפיות? השבוע הבאתי מהבית שתי כפיות נוספות למטבחון של העבודה, שיהיה. ואחר הצהרים, שמח וטוב לב אני מגיע למטבחון לעשות קפה ומוצא, נכון, ניחשתם, שש כפיות משומשות, מלוכלכות, נמצאות בכיור.
שלכם
מיקי קרניאל – מאמן לחוסן אישי
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אמצע הלילה, מהחמים האלה... קם לשתות מים. חוזר לישון. לפני שהשינה חוטפת אותי לגמרי אני מבחין פתאום באור ירוק זרחני מכוון אלי. מה זה ? אור ירוק זרחני מכוון אלי. מאיפה זה בא ? מי מכוון אלי ? עלי ? אין לי בחדר שינה שום מכשיר חשמלי אלקטרוני שמאיר בירוק... מה זה ? יש נורית אדומה של הדוד חשמלי, יש אדומה של הטלוזיה בסלון, אבל לא רואים אותה מהזוית הזו... משונה ... אני כבר חולם ... זה לא משהו אמיתי...ממש לא חולם , אני שומע את נביחת הכלב של השכנים בחוץ, מרגיש את המאוורר, אני לא ישן ! אז מה זה האור הירוק הזרחני הזה ?? מישהו מכוון עלי ?מה פתאום , אצלי בתוך הבית ?אז אני חולם ? אולי אני לא שפוי זמנית ? שם יד שמאל על פרק יד ימין , סופר פעימות – עובד. מרגיש קצב הלב מתגבר, נשימה לא סדירה , אחר כך ארגיש גם את הזיעה הקרה בכל הגוף . פתאום נכבה האור הירוק. מרגיש לי כמו דקות ארוכות. אני מקשיב למתרחש בבית. הכל שקט. אפילו הכלב בחוץ חזר לישון. הנשימה חוזרת. אני אוזר אומץ ומתחיל לקום. מנסה לשמוע אם יש פסיעות בבית...כלום. אני קם, לאט, מנסה להיות הכי שקט שיכול. דפיקות הלב שלי נשמעות לי כתופים בתזמורת. מתישב מחפש את המשקפיים על השידה. נתקל בשעון החדש המשוכלל, זה שמודד דופק. מודד דופק ? מרים את השעון, נו מה? הסנסור שמודד דופק , מאיר באור ירוק. הורדתי את השעון כי לא נוח לי לישון איתו והוא כזה משוכלל שאחרי פרק זמן בודק שאני חיי ומדליק את הסנסור באור ירוק זרחני...
יצאתי פיתה. מה לא חשבתי, איזה תסריט אימים לא עבר לי בראש? הכל. מתקיפה של מחבלים עד חטיפה של חייזרים ואי שפיות זמנית נצחית...בסוף – שעון משוכלל.
כבר היה לי פעם ארוע כזה. בתקופה שהייתי קונה הרבה מכשירים באיביי... לילה אחד, אני שומע מכיוון הארון , מישהו צועק עלי בסינית ! אני חולם ? אני הוזה ? אולי המטפל של הקשיש מהבית הסמוך ? ממש לא לא הצלחתי להבין איך כל לילה, בערך באותה שעה, מישהו צועק עלי בסינית ! בבית שלי . בלילה השלישי כבר לא יכלתי לסבול. גם לא ישן, גם לא מבין, גם למה לצעוק עלי ? ועוד בסינית ... הפכתי את הארון. כן. מצאתי שני מכשירי קשר קטנים ומשוכללים , קניתי באיביי , תוצרת סינית. השארתי אותם במצב עובד. וכמו כל מכשיר מתוחכם – הם הודיעו ש ה ס ו ל ל ה נ ח ל ש ת ! כמובן הודעה קולית בסינית.
לא, אני לא מפרסם מוצרי אלקטרוניקה.
אני רוצה לשתף אתכם בהבנה שלא תמיד אנחנו יודעים בודאות את האמת, למרות שאנחנו חווים את החויה דרך החושים המדהימים שלנו אבל התמונה כולה, לא בהכרח מובנת לנו. מה שקורה – אנחנו ממציאים בראש סרט כדי להסביר את התופעה המתרחשת, את החויה שאנו חוים. הסרט הזה מבוסס על האישיות שלנו, על העבר שלנו, על הפחדים שלנו. בסרט הזה אנחנו כותבים את התסריט, מבימים וגם משחקים את התפקיד הראשי. נהדר , לא ? אז זהו שלא. ברוב המקרים זהו תסריט דמיוני לגמרי. שמתברר בסוף כלא קשור למציאות כלל.
זה אנושי לגמרי, הכי טבעי שיש . בקשה אחת לי אליכם – אל תקפצו לפעולה חפוזה בעקבות הסרט שרץ אצלכם בראש. תנשמו רגע , תבדקו את כל התמונה. אולי רק לאחר הארוע ורק אז תגיבו (אם צריך...)
שלכם
מיקי קרניאל
מאמן אישי לחוסן אישי
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
את לא תלמדי אותי מה זה קפוצ'ינו !
יושבים בבית קפה, לידנו זוג בגיל העמידה בתור.
כלומר כבר לא כל כך צעירים אבל עדין יכולים לעמוד בתור.
האיש קם, ניגש לדלפק ובקול רועם פונה לבחורה שעובדת שם:
אתם עשיתם טעות !
אני הזמנתי קפוצ'ינו ואתם נתתם לי אותו עם חלב !
תשומת הלב של האורחים בבית הקפה, לדלפק...
הבחורה שותקת –
האיש חוזר בקול רם עוד יותר :
מה זה צריך להיות ? איך אתם עושים טעות כזו ? קפוצ'ינו עם חלב ?
בדלפק מורגשת אי נוחות ברורה. מצד אחד איש מכובד – לקוח.
מצד שני – הלו, קפוצ'ינו בהגדרה זה משקה קפה עם חלב וקצף.
הצוות כולו מנסה להסביר ללקוח שהוא אולי התכוון אספרסו ? שזה משקה קפה מרוכז ללא חלב ?
מה פתאום ?! מתרעם האיש. קפוצ'ינו ! אני תמיד מזמין קפוצ'ינו, בכל מקום בעולם. את, לא תלמדי אותי מה זה קפוצ'ינו !
הבחורה ממהרת להכין לאיש ספל אספרסו ארוך (קפוצ'ינו לפי דבריו) ואז האיש מוסיף לסיום:
זה גם אמור להיות יותר זול – את תזכי אותי בהפרש ! כן ?
צוות המקום עבר בהצלחה את האירוע, הנזק קטן...
הוא כל כך בטוח בעצמו. הוא מוכן להעליב אחרים. הוא משתמש במעמדו, בגילו כדי לכפות את רצונו.
אל תבלבלו אותו עם העובדות – יש לו דעה משלו.
ואני נזכר בסוללות של פרשנים ויודעי דבר. מומחים כאלה ואחרים. שיושבים מול מיקרופון ונותנים את דעתם בנחרצות.
עם המון ביטחון עצמי. עם קשר לעובדות או בלי. ומיד אחריהם מומחה אחר עם המון להט וביטחון עצמי
מביא בנחרצות - דעה הפוכה לגמרי.
וכולם מאד בטוחים שרק הם יודעים ורק הם צודקים ואם רק היו נותנים להם לפתור את הבעיה,
כבר היינו יושבים לבטח ארבעים שנה...
קצת צניעות, קצת ענווה, זה מה שחסר לנו. פחות ביטחון עצמי במילים ונאומים ויותר עשייה אמיתית בשקט.
משה רבנו, ה-מנהיג. מנהיג חברתי, צבאי, דתי. עליו נאמר שהיה לו דיבור ישיר עם האלוהים !
הוא ניחן בצניעות - "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמה", במדבר יב .
ואיפה המנהיגים שלנו ?
שיהיה לנו שבוע טוב
מיקי קרניאל – מאמן לחוסן אישי
הקיץ הזה קשה. (האמת, כמו כל קיץ) החום והלחות. העייפות הזו,
כל היום אין כוח.
אנרגיה נמוכה. אין התלהבות, אין מה שיוציא אותך מהכיסא.
ניסע לים? חם נורא והפקקים בדרך...
נלך לסרט? מה כבר יחדשו לנו שלא ראינו ? מתח ? קומדיה טיפשית ?
פעילות עם הילדים ? גם להם כבר אין כוח...
הם מחפשים אפליקציה שתקרר / תצחיק / תסקרן / תפרסם אותם בלייק אחד...
הכול מאד איטי, זז בקושי, מתנשם בכבדות. כולם בהילוך איטי, גם המכשיר הנייד שלי ככה.
אני לוחץ על איקון, מחכה, מחכה, כלום.
הטלפון מכחכח בגרונו (אם היה לו...) אני מחכה. הנייד שואל, מה רצית ?
אני לוחץ שוב על האיקון, מופיע סימן "שעון חול" מסתובב, מסתובב, נו ? הנייד מגרד בראש (אם יש לו כזה...) ושואל מתי ? עכשיו, אני מדגיש, סע כבר ! רגע, שנייה, מה הלחץ ?
אתה לא רואה שאני עובד על זה ?
פניתי לתמיכה, אמרו לי, תוריד יישומים מיותרים. הורדתי. עזר ממש קצת.
אמרו לי תעשה גיבוי ותשחזר הגדרות ייצרן. נשמע מפחיד. מה זה ? למה גיבוי ?
אולי אני אקנה נייד חדש ? הכי טוב.
ואז מה ? עוד כמה חודשים שוב יתחיל להיות עייף ואיטי ? לקחתי נשימה ארוכה והחלטתי ללכת על שיחזור הגדרות ייצרן.
ראשית חכמה, בדקתי מה הם היישומים החשובים שאני משתמש, אותם סימנתי, שכן בהם אמשיך להשתמש.
שומר בצד במקום בטוח את כל רשימת הכתובות ומספרי הטלפון, יש גם כאלה שכבר לא צריך, מוחק.
עושה גיבוי לפגישות קרובות, ומשימות חשובות שעדיין לא השלמתי – מעתיק למחברת,
שיהיה.
עכשיו היסוס קל. לוחץ על Restore to factory default כלומר שחזר הגדרות ייצרן. המכשיר מוודא שאני רציני, שואל: אתה בטוח ?
מפחיד אותי קצת, אני בתנופה, לוחץ בהחלטיות, עוצר את הנשימה ומחכה. מתח באוויר.
אורות משונים, מסך כבה ונדלק, דומייה... אני לא נושם. ביפ ביפ, מסך פתיחה, שפה משונה, מכניס הגדרות זמן ומקום.
כמה לחיצות, נעימת פתיחה ו... יש. הנייד חזר. אני חוזר לנשום.
מעלה את רשימת הכתובות. מתקין יישומים חיוניים. אבל רק אותם, בלי כל המיותרים מפעם קודמת.
אין צורך, לא כל מה שצבעוני וקופץ לעין צריך מיד להתלהב ולהתקין...
עכשיו הוא עובד כמו חדש, כמה תקלות קטנות שהתגברתי עליהן, לא משהו רציני, פה הגדרה, שם סיסמא.
בגדול הוא חזר לעצמו כמו לפני הקיץ, החלטי, זריז.
כל לחיצה, זוכה לתגובה מידית. נראה גם יותר מואר, (הגדרות מסך?)
מי צריך לקנות מכשיר חדש ? הא ?
רגע רגע, אני גם רוצה. שחזור הגדרות יצרן, לעצמי, למה לא בעצם ?
יש המון פעילויות (אפליקציות... ) שאני עושה והן מיותרות, יש המון נושאים שטורדים את מנוחתי ושלוותי והם לא מקדמים אותי,
רק מעמיסים לי את הזיכרון... כל דבר נראה לי מאד מסובך... אפילו ארוחת צהריים הפכה לפרויקט גורמה.
בילוי ערב מצריך וידיאו HD בכמה שיותר אינטשים. לשמוע מוסיקה, אי אפשר בלי סופר דולבי סראונד בכמה שיותר וואט. נסיעה למכולת השכונתית היא
פתאום פונקציה של חיבור לWaze והילדים לא נראים טוב אם הם לא בHDR 15MB.
מתאים לי לעצור רגע, לבדוק מה באמת נחוץ לי, בלי כל המושגים המפוצצים, בלי המותגים הנוצצים ולהחליט. מה שחשוב – לשמר. מה שמיותר - לוותר.
מה שמאובק – לאוורר. לחזור קצת לטבע, לשמש. לראות נוף אמיתי ולא ב 3D. להריח... כמה זמן לא הרחתם באמת ? לא משהו בבקבוקון שעולה מאה דולר, אלא טבע חי, צומח, אדמה אחרי הגשם ?
לאכול עגבנייה אמיתית, אדומה בשלה, גזר חי לא קפוא בשקית, פלפל עסיסי לא מיובא מארצות נכר... מרק שעועית, לא גורמה. סמיך, מהביל, פשוט וטעים, עם ניחוח של בית, בישול של סבתא ואימא, לא של ערוצי גורמה משופעי פרסומות.
לחזור קצת הביתה לא ל- Home Page , להיות עם המשפחה, בלי לקבוע פגישה בלוח שנה שבועיים מראש. לדבר פנים אל פנים, לא בואצאפ. להסתכל בעיניים לא דרך מסך מפוקסל. לחבק... לכתוב שיר עם מילים אמיתיות ולא באייקונים. להקשיב...
לחזור לצניעות, הסתפקות במועט. לשמוח על מה שיש ולא לקנא במה שיש לאחר. לרצות לשתף אחרים בפרוסת עוגת שמרים ולא על הקיר בFace Book על מנת לזכות בלייקים...
אני תמים ולא מחובר? אני נאיבי ? אולי. יחד עם זאת, בהתקרב ראש השנה אני אמצא לעצמי את הזמן לאיתחול הגדרות יצרן. להוריד מעלי את המיותר, לשמור על החשוב והאהוב, לאוורר את המאובק ולחזור לדברים הפשוטים, הקטנים. זה יאיר לי את החיים מחדש (וזו לא הגדרת מסך...)
שנה טובה
מיקי קרניאל – מאמן לחוסן אישי
************************************************************************************************
